בנם הבכור של רוחמה וסלים. נולד ביום י"ז בחשוון תרצ"ו (13.11.1935) בבצרה שבעיראק. אח לשישה אחים ואחות.

יצחק גדל והתחנך בעיר בצרה, במשפחה ציונית.

לאחר קום מדינת ישראל בשנת 1948 החלה פעילות העלאת יהודים ארצה מעיראק. מאחר שהדבר היה בלתי חוקי, שיטת העלייה כללה הברחה דרך איראן. יצחק בן השלוש-עשרה היה בין הראשונים שהצטרפו, ועד מהרה יצא למסע העלייה עם קבוצה של כשלושים נערים, בלי משפחתו. במהלך המסע, בעת שניסו לחצות נהר לעבר המפרץ הפרסי, התגלו חברי הקבוצה על ידי כוחות הביטחון העיראקיים, ואלה פתחו באש. במתקפה נהרג חברו הטוב. עם הגיעם לגדה השנייה של הנהר, לאיראן, הורו להם המבריחים לנטוש את ציודם הדל והחביאו אותם עד עלות השחר. בבוקר סייעו להם מבריחים אחרים, דוברי פרסית, במסעם הרגלי עד לתחנת האיסוף הבאה במסלול ההברחה. כעבור עשרה ימים הגיעו לטהרן, בירת איראן, ושם השתכנו במחנה זמני לעולים כמה ימים עד שהוטסו לישראל.

עד עלייתם ארצה של בני משפחתו בשנת 1951 דאג בעצמו לכל צרכיו בארץ החדשה והזרה. עם הגיעם התיישב עימם בנתניה בדירה קטנה, המשפחה חיה בצנעה.

בגיל שמונה-עשרה התגייס יצחק לצה"ל ושובץ כלוחם בחטיבת הצנחנים של חיל הרגלים. במהלך השירות עבר קורס קצינים והיה לקצין ומפקד.

בתום שירות החובה המשיך לשירות קבע, התקדם בדרגות לדרגת רב-סרן ובמסגרת תפקידיו פיקד על מאות חיילים. אהב מאוד את השירות הצבאי.

בשנותיו בצה"ל לחם במלחמות ישראל – מלחמת סיני ("מבצע קדש") בשנת 1956, מלחמת ששת הימים בשנת 1967, מלחמת ההתשה בשנים 1967–1970 ומלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר 1973.

יצחק גר עם משפחתו ברעננה. לאחר שחרורו מצה"ל בדרגת רב-סרן עבד כממונה הבטיחות והביטחון בבית החולים "איכילוב" בתל אביב עד לפרישתו לגמלאות.

איש עמל ואדם חרוץ, בלט באדיבותו ובנכונותו לעזור לכל מכריו והיה אהוד על הכול. אהבתו לנכדיו הייתה גדולה.

למרות שסבל מנכות והוכר כנכה צה"ל, לא נתן למצבו הגופני להגבילו בדבר – טייל ברחבי הארץ והעולם כפי שאהב, וחגג את החיים.

יצחק קורח נפטר ביום ד' בסיוון תשס"ט (26.5.2009). בן שבעים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין "קלאוזנר" ברעננה. הותיר אישה, ילדים ונכדים, שישה אחים ואחות.

על מצבתו חקקו אוהביו: "אדם חרוץ וסבא יחיד במינו, אהב את החיים ודבק בהם בכל מאודו".